הרגע הכי מביך בערב קריוקי מגיע לפעמים עוד לפני התו הראשון. המסך מוכן, המיקרופונים על השולחן, וכולם מחכים שמישהו אחר יתנדב. הבעיה בדרך כלל אינה מחסור בשירים. פשוט אף אחד לא רוצה להרגיש שהוא נבחן מול החברים.
לכן שיר הפתיחה לא צריך להיות השיר הכי מרשים ברשימה. הוא צריך להיות מוכר, לאפשר לעוד אנשים להצטרף ולתת גם למי שלא שר תפקיד קטן: למחוא כפיים, לבחור את השיר הבא או להיכנס רק בחלק שמכירים.
השיר הראשון צריך להזמין, לא לבחון
לפני שבוחרים שם של שיר, מסתכלים על החדר. קבוצה שעדיין מדברת בשקט צריכה פתיחה אחרת מחבורה שכבר נכנסה עם אנרגיה. הטבלה הזאת עוזרת לבחור כיוון בלי לעבור על מאות תוצאות.
מה קורה בחדר | סוג פתיחה שמתאים | דוגמאות מהקטלוג |
|---|---|---|
כולם קצת מהססים | שיר מוכר שאפשר לשיר יחד | „אני ואתה”, „יו יה” |
שניים מוכנים להתחיל | דואט שמחלק את תשומת הלב | „כאן”, „לכל אחד יש” |
הקבוצה כבר מדברת בקול | שיר קצבי עם כניסה מהירה | „ערב טוב”, „תותים” |
יש טווח גילאים רחב | קלאסיקה עם חלק קבוצתי | „הללויה”, „עוף גוזל” |
הדוגמאות הן נקודת התחלה, לא חוק. אם כל החבורה מכירה שיר אחר בעל פה, הוא כנראה בחירה טובה יותר משיר שמסומן כקל אבל לא אומר להם כלום.
סדר פתיחה של 15 דקות
לא צריך להכין לוח זמנים לכל הערב. מספיק לתכנן את המעבר הקצר מהכניסה לחדר ועד שהבחירה כבר עוברת בין המשתתפים.
- מפעילים שיר מוכר ברקע בזמן שמתארגנים. עדיין לא מחלקים תפקידים ולא מכריזים מי ראשון.
- שני אנשים מתחילים יחד. אפשר לחלוק מיקרופון או לקחת שניים; העיקר שאף אחד לא עומד לבד מול כולם.
- עוברים לשיר עם חלק קבוצתי. מי שיושב יכול להצטרף מהמקום, בלי להפוך מיד לזמר הבא.
- רק עכשיו נותנים למישהו לבחור בחופשיות. בשלב הזה החדר כבר שמע את עצמו שר, והבחירה מרגישה פחות גדולה.
אם המעבר הזה לוקח שמונה דקות או עשרים, זה בסדר. המטרה אינה לעמוד בזמנים אלא למנוע את החיפוש הארוך והשתיקה של תחילת הערב.
פלייליסט קצר לפי תפקיד
במקום לאסוף ארבעים שירים לפני שמתחילים, מכינים שלוש קבוצות קטנות. כך תמיד יודעים למה לעבור אם שיר מסוים לא תפס.
לשירה משותפת: „אני ואתה” של אריק איינשטיין, „יו יה” של כוורת, „הללויה” של חלב ודבש ו„עוף גוזל” של אריק איינשטיין.
לדואט שמוריד לחץ: „כאן” של אורנה ומשה דץ, „לכל אחד יש” של ליאור נרקיס ושלומי שבת, „בין קודש לחול” של שולי רנד ואמיר דדון ו„למה לי לקחת ללב” של אריק איינשטיין ושלום חנוך.
כשרוצים להרים מעט את הקצב: „ערב טוב” של ליאור נרקיס, „תותים” של אתניקס, „רדיו חזק” של תיסלם ו„תה עושה סחרחורת” של גזוז.
לא חייבים להשתמש בכולם. שני שירים קבוצתיים, דואט אחד ושני שירים קצביים הם כבר בסיס טוב לפתיחה.
מה עושים כשאף אחד לא מתנדב
לא מצביעים מיד על האדם הכי שקט בחדר. מתחילים בעצמכם או מזמינים עוד אדם לעמוד יחד. אפשר גם להשאיר את המיקרופון קרוב לקבוצה ולתת לכמה אנשים לחלוק אותו, במקום להעביר אותו לאדם אחד תחת אור הזרקורים.
חשוב גם לתת מקום למי שלא רוצה לשיר. אפשר לבחור שיר, להפעיל את המסך, למחוא כפיים או להצטרף רק כשמתחשק. ברגע שהשירה מוצגת כאפשרות ולא כחובה, קל יותר לאנשים להיכנס אליה בקצב שלהם.
טעויות שמקפיאות את החדר
- לפתוח בשיר שמצריך ביצוע קולי מסובך רק כי אחד המשתתפים אוהב אותו.
- להשאיר את כולם מול מסך החיפוש במשך עשר דקות.
- להעביר מיקרופון לאדם מסוים אחרי שכבר אמר שלא מתאים לו.
- לעצור שיר באמצע כדי להתווכח מה לבחור במקומו.
- לתת הערות על זיופים, קצב או מילים. זה ערב חברים, לא אודישן.
אם השיר הראשון לא עובד, פשוט עוברים הלאה. אין צורך לנתח למה. שיר קצר שלא תפס עדיף על ניסיון לשכנע את החדר ליהנות ממנו.
מכינים חמישה שירים, לא הפקה שלמה
מי שרוצה להגיע עם בסיס מוכן יכול להתחיל מרשימת השירים לפתיחת ערב קריוקי ולבחור ממנה חמישה שירים שהחבורה באמת מכירה. לא צריך לקבוע מראש את כל הסדר.
אם לכמה אנשים יש רעיונות, אפשר לפתוח פלייליסט קבוצתי עם הצבעות. כל אחד מוסיף שיר או שניים, ורואים אילו בחירות חוזרות. כך מגיעים לערב עם כיוון, בלי לתת לאדם אחד לנהל את כל המוזיקה.
השיר הראשון לא צריך להיות הרגע הגדול של הערב. הוא רק צריך לגרום לשיר השני להגיע בקלות. כשמתחילים יחד, בוחרים משהו מוכר ומשאירים לאנשים אפשרות להצטרף בלי לחץ, הקרח נשבר מעצמו.
